מי מגן יותר התורה או האישה
הרב יניב חניאכהניסןתשפ19/04/2020
שאלה:
מדוע התורה תולה את ההצלה של הגבר באישה? " די לנו ומצילות אותנו מן החטא" אז מדוע כתוב שהתורה מגינה ומצילה? היא לא מספיקה לנו כדי לא לחטוא? ואם היא לא מספיקה אז מדוע אלוהים מעניש רווקים על החטא הזה? אומרים כל עיכוב שיש לאדם הוא בסיבת עונש על חטא... חוצצים...
תשובה:
אני לא חושב שהפירוש של המאמר הוא שרק נשים מצילות מין החטא, יש להן זכות, גם כאשר הן לא מתאימות או שיש בעיה אחרת בזוגיות, שהן מצילות מן החטא, לפחות. זה מאמר מאוד מצמצם, שאומר- "גם אם כך וכך... הן עדיין מצילות", זהה לא מאמר שאומר שרק הן מצילות.גם בתורה זה כך, יש לנו של מגנא ומצילא, אולם זה לא מוכרח, אדם יכול לפספס את הזכות, הזכות עלולה לא להספיק... וכדומה. זה לא אומר שאם למדת תורה אז אף פעם לא תחטא.
תשובות נוספות בנושא-
צניעות בינו לבינה
באתר יש לא מעט התייחסות לשאלה הזו, ויש לכך גם התייחסות בפוסקים לא מעטים. יש הרבה חומר בעניין.
בנושא האוננות יש להבחין בין שני דברים- הוצאת שזל, שזה נוגע לכאורה רק לגברים, ומחשבות של מיניות ודברים לא צנועים, שזה שייך גם לנשים, גם אם לנשים אין את האיסור של שז"ל (לפי הבן איש חי יש, וזה דוגמא למקור אחד שעוסק בענין), הרי עדיין שיש להם צורך ומקום לשמור על טהרת המחשבה, על נקיות הדעת ועל האיסור של לנטות אחרי מחשבות לא צנועות (ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם), מכיוון שלא אפשרית אוננות לא הדברים הנ"ל, מכאן שלנשים זה גם אסור.
כפי שאמרתי, תוכל למצוא כאן באתר לא מעט בנושא.
באופן מוזר, לדעתי מכיוון שלנשים יש יותר יכולת דמיונית מגברים ויותר יכולת "פזטוז", אבל נשים טהרת המחשבה היא חמורה יותר. אני בטוח שתוכל למצוא לא מעט ספרים ומקורות שעוסקים בנושא טהרת המחשבה...
באתר יש לא מעט התייחסות לשאלה הזו, ויש לכך גם התייחסות בפוסקים לא מעטים. יש הרבה חומר בעניין.
בנושא האוננות יש להבחין בין שני דברים- הוצאת שזל, שזה נוגע לכאורה רק לגברים, ומחשבות של מיניות ודברים לא צנועים, שזה שייך גם לנשים, גם אם לנשים אין את האיסור של שז"ל (לפי הבן איש חי יש, וזה דוגמא למקור אחד שעוסק בענין), הרי עדיין שיש להם צורך ומקום לשמור על טהרת המחשבה, על נקיות הדעת ועל האיסור של לנטות אחרי מחשבות לא צנועות (ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם), מכיוון שלא אפשרית אוננות לא הדברים הנ"ל, מכאן שלנשים זה גם אסור.
כפי שאמרתי, תוכל למצוא כאן באתר לא מעט בנושא.
באופן מוזר, לדעתי מכיוון שלנשים יש יותר יכולת דמיונית מגברים ויותר יכולת "פזטוז", אבל נשים טהרת המחשבה היא חמורה יותר. אני בטוח שתוכל למצוא לא מעט ספרים ומקורות שעוסקים בנושא טהרת המחשבה...
האם לאישה יש זרע?
על פי חכמים ניתן להבין שלאשה יש סוג של זרע, ככל הנראה הכוונה לביציות.
בכל מקרה, אצל נשים הביציות ככל הנראה לא יוצאות בעקבות גירוי עצמי, זה שונה משל גברים. מכאן שכוונת הבן איש חי לעצם הטומאה והבעיה שבמעשה עצמו, המצב שבו אשה מדיינת דברים, מפנטזת ומביאה את עצמה לידי גירוי הוא מצב רוחני שלילי.
על פי חכמים ניתן להבין שלאשה יש סוג של זרע, ככל הנראה הכוונה לביציות.
בכל מקרה, אצל נשים הביציות ככל הנראה לא יוצאות בעקבות גירוי עצמי, זה שונה משל גברים. מכאן שכוונת הבן איש חי לעצם הטומאה והבעיה שבמעשה עצמו, המצב שבו אשה מדיינת דברים, מפנטזת ומביאה את עצמה לידי גירוי הוא מצב רוחני שלילי.
צעצוע מין
לגבי עצם השאלה של שז"ל והאם אפשר להתמודד או לא, זו שאלה עמוקה ורחבה שאולי פחות שייכת עכשיו, כי אתה אומר שאתה לא מתמודד עם זה כרגע.
לגבי העניין של צעצוע, זה נשמע לי נורא ואיום. צעצוע זה כבר ל"שדרג" את היצר. מילא אם אדם אומר לך שהוא לא יכול להתמודד. ואכן רבים קשה להם עם זה מאוד, אבל לשדרג את החטא על ידי צעצוע כבר נשמע לי שגעון. מלבד הבעיה הפסיכולוגית שיש בזה, לנסות למצוא תחליף לגוף אמיתי בצעצוע.. זה כאילו לומר- אני לא רק אוכל לא כשר, אלא לועס את העצם...
לגבי עצם השאלה של שז"ל והאם אפשר להתמודד או לא, זו שאלה עמוקה ורחבה שאולי פחות שייכת עכשיו, כי אתה אומר שאתה לא מתמודד עם זה כרגע.
לגבי העניין של צעצוע, זה נשמע לי נורא ואיום. צעצוע זה כבר ל"שדרג" את היצר. מילא אם אדם אומר לך שהוא לא יכול להתמודד. ואכן רבים קשה להם עם זה מאוד, אבל לשדרג את החטא על ידי צעצוע כבר נשמע לי שגעון. מלבד הבעיה הפסיכולוגית שיש בזה, לנסות למצוא תחליף לגוף אמיתי בצעצוע.. זה כאילו לומר- אני לא רק אוכל לא כשר, אלא לועס את העצם...
כמה מסכתות יש בש"ס?
בש"ס משניות יש 63 מסכתות.
על רובן יש גמרא (בבלי או ירושלמי), כאשר בבלי יש 43 מסכתות גמרא (זה מספר שניתן לחלוק עליו, כי בחלק קטן מהמסכתות זו לא בדיוק גמרא).
בכל מקרה- 63 מסכתות ו43 בש"ס בבלי.
אני מעתיק כאן את סיכום המסכתות שבש"ס שבמשנה, מתוך הספר הנפלא של הרב מ.ד. גרוס- "אבות הדורות":
סדר זרעים-
ברכות, פאה, דמאי, כלאיים, שביעית, תרומות (בלשון הרמב"ם- תרומה גדולה), מעשרות (בירושלמי- מעשר ראשון), מעשר שני, חלה, ערלה, ביכורים.
סדר מועד-
שבת, עירובין, פסחים, שקלים, יומא, סוכה, ביצה (יום טוב), ראש השנה, תענית, מגילה, מועד קטן, חגיגה.
סדר נשים-
יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין, קידושין.
סדר נזיקין-
בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עדויות, עבודה זרה, אבות, הוריות.
סדר קדשים-
זבחים (שחיטת קדשים), מנחות, חולין, בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד, מידות, קינים.
סדר טהרות-
כלים, אהלות (אהילות), נגעים, פרה, טהרות, מקוואות, נידה, מכשירין, זבים, טבול יום, ידיים, עוקצין.
בש"ס משניות יש 63 מסכתות.
על רובן יש גמרא (בבלי או ירושלמי), כאשר בבלי יש 43 מסכתות גמרא (זה מספר שניתן לחלוק עליו, כי בחלק קטן מהמסכתות זו לא בדיוק גמרא).
בכל מקרה- 63 מסכתות ו43 בש"ס בבלי.
אני מעתיק כאן את סיכום המסכתות שבש"ס שבמשנה, מתוך הספר הנפלא של הרב מ.ד. גרוס- "אבות הדורות":
סדר זרעים-
ברכות, פאה, דמאי, כלאיים, שביעית, תרומות (בלשון הרמב"ם- תרומה גדולה), מעשרות (בירושלמי- מעשר ראשון), מעשר שני, חלה, ערלה, ביכורים.
סדר מועד-
שבת, עירובין, פסחים, שקלים, יומא, סוכה, ביצה (יום טוב), ראש השנה, תענית, מגילה, מועד קטן, חגיגה.
סדר נשים-
יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין, קידושין.
סדר נזיקין-
בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עדויות, עבודה זרה, אבות, הוריות.
סדר קדשים-
זבחים (שחיטת קדשים), מנחות, חולין, בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד, מידות, קינים.
סדר טהרות-
כלים, אהלות (אהילות), נגעים, פרה, טהרות, מקוואות, נידה, מכשירין, זבים, טבול יום, ידיים, עוקצין.
לימוד גמרא בעזרת הכלים המודרניים
זו שאלה חשובה מאוד ואני די שמח עליה.
האמת היא שגם לי יצא לאחרונה לשמוע את האמירות הללו... וחשוב להתייחס אליהן. אני מניח שזה נובע מהשפע הגדול והעצום, ברוך השם, של ספרים חדשים בסגנונות כאלו ומכך שיש יותר ויותר ספרים שהם מאוד מפורשים ומפורטים.
אז בשלב ראשון נאמר- אם מישהו לא יודע ללמוד גמרא, אם זמנו דחוק או שאין לו מנוחת נפש, או אם הוא נתקל בקושי בהבנה והוא צריך להבין מה כתוב בצורה ברורה- הכלים הללו הם מצויינים. למי שרוצה להיכנס לעולמה של גמרא, להבין סוגיות היטב והוא מתקשה עם השלבים הראשונים או עם הארמית, זה מצויין, נפלא ופותח עולם שלם שהיה סגור לרבים.
מצד שני, תורה שבעל פה איננה רק "להבין את החומר", חשוב ועקרוני ככל שיהיה. אנחנו יודעים שבתקופות מסויימות היה איסור גדול מאוד לכתוב את התורה שבעל פה, ממש איסור חמור. למה? כי התורה שבעל פה היא דבר מתפתח, דבר שעובר מדור לדור בצורה מסויימת ומכיל הרבה מעבר ל"מילים" (כמובן שיש עוד יסודות בעניין של תורה שבעל פה שלא נכתבה, אולם אני מתייחס רק לפן הזה כרגע- הפן של העברת דברים בצורה לא ישירה...). התורה היא כמו שירה, ובשירה לא כותבים הכל, זה אחד ההבדלים המהותיים שבינה לבין פרוזה. בשירה יש רווח בין השורות שאותו צריך למלא... עוד בעניין הזה ניתן לשמוע בשיעור פרשת שבוע על פרשת בשלח.
והתורה היא כזאת, היא כתובה פעמים רבות בצורה שמחייבת דרישה, לפעמים אפילו בצורה כזו שנתקע, כדי שנהיה חייבים לדרוש. הרי כל מי שלומד משנה מבין שזה כך, שחכמים ב"כוונה" סדרו את הדברים בצורה לא פשוטה, כדי שנוכל ונצטרך להרחיב, ללמוד עוד, להתאמץ.
המאמץ הוא לא רק עניין של "דרוש וקבל שכר", כלומר- שכר על עצם המאמץ, המאמץ הוא חלק מהעניין, הוא הופך את התנאים והאמוראים לחלק ממך, כי אתה לא מבין אותם, אתה מתאמץ, אתה משתגע, אתה יוצא מדעתך ואתה חושף על ידי עולמות שלמים שלא "כתובים". הבעיה, לענ"ד, עם פירוש מפורט מידי, הוא שהוא מגביל לכתוב, הוא "מפרש אתהמילים" ולכן ממילא דוחה את המאמץ.
אולם לא רק זאת... פעמים רבות הקושי בהבנת הגמרא מפתח את הצורך להבין יותר וממילא לראות יותר דעות, יותר הסברים. באופן פרדוקסלי, אולי, פעמים רבות אנשים קטנים כמונו מוסיפים הרבה על הדחורות הקודמים, נלחמים על דעות, מקבלים דעת פרשן מסויים ודוחים אחרת... ויש כמעט לכל שורה בתורה שבעל פה הרבה הסברים, המון דעות, תיקונים, הגהות ומשמעויות... ופירוש "פשוט" מידי כובל אותך לדעה מסויימת. כובל אותך להבנה אחת ולא לאחרות. כבר "אין לחפש", כי הבנת והכל, לכאורה, מיושב. וזה פספוס גדול.
בקיצור- אם המטרה היא להבין, להבין את המילים, אז ניתן בהחלט ללמוד מכל התלמודים החדשים, אבל אם רוצים ל"למוד", לחפור, להעמיק ולהפוך לחלק מהתורה, צריך לשבור את הראש.
זו שאלה חשובה מאוד ואני די שמח עליה.
האמת היא שגם לי יצא לאחרונה לשמוע את האמירות הללו... וחשוב להתייחס אליהן. אני מניח שזה נובע מהשפע הגדול והעצום, ברוך השם, של ספרים חדשים בסגנונות כאלו ומכך שיש יותר ויותר ספרים שהם מאוד מפורשים ומפורטים.
אז בשלב ראשון נאמר- אם מישהו לא יודע ללמוד גמרא, אם זמנו דחוק או שאין לו מנוחת נפש, או אם הוא נתקל בקושי בהבנה והוא צריך להבין מה כתוב בצורה ברורה- הכלים הללו הם מצויינים. למי שרוצה להיכנס לעולמה של גמרא, להבין סוגיות היטב והוא מתקשה עם השלבים הראשונים או עם הארמית, זה מצויין, נפלא ופותח עולם שלם שהיה סגור לרבים.
מצד שני, תורה שבעל פה איננה רק "להבין את החומר", חשוב ועקרוני ככל שיהיה. אנחנו יודעים שבתקופות מסויימות היה איסור גדול מאוד לכתוב את התורה שבעל פה, ממש איסור חמור. למה? כי התורה שבעל פה היא דבר מתפתח, דבר שעובר מדור לדור בצורה מסויימת ומכיל הרבה מעבר ל"מילים" (כמובן שיש עוד יסודות בעניין של תורה שבעל פה שלא נכתבה, אולם אני מתייחס רק לפן הזה כרגע- הפן של העברת דברים בצורה לא ישירה...). התורה היא כמו שירה, ובשירה לא כותבים הכל, זה אחד ההבדלים המהותיים שבינה לבין פרוזה. בשירה יש רווח בין השורות שאותו צריך למלא... עוד בעניין הזה ניתן לשמוע בשיעור פרשת שבוע על פרשת בשלח.
והתורה היא כזאת, היא כתובה פעמים רבות בצורה שמחייבת דרישה, לפעמים אפילו בצורה כזו שנתקע, כדי שנהיה חייבים לדרוש. הרי כל מי שלומד משנה מבין שזה כך, שחכמים ב"כוונה" סדרו את הדברים בצורה לא פשוטה, כדי שנוכל ונצטרך להרחיב, ללמוד עוד, להתאמץ.
המאמץ הוא לא רק עניין של "דרוש וקבל שכר", כלומר- שכר על עצם המאמץ, המאמץ הוא חלק מהעניין, הוא הופך את התנאים והאמוראים לחלק ממך, כי אתה לא מבין אותם, אתה מתאמץ, אתה משתגע, אתה יוצא מדעתך ואתה חושף על ידי עולמות שלמים שלא "כתובים". הבעיה, לענ"ד, עם פירוש מפורט מידי, הוא שהוא מגביל לכתוב, הוא "מפרש אתהמילים" ולכן ממילא דוחה את המאמץ.
אולם לא רק זאת... פעמים רבות הקושי בהבנת הגמרא מפתח את הצורך להבין יותר וממילא לראות יותר דעות, יותר הסברים. באופן פרדוקסלי, אולי, פעמים רבות אנשים קטנים כמונו מוסיפים הרבה על הדחורות הקודמים, נלחמים על דעות, מקבלים דעת פרשן מסויים ודוחים אחרת... ויש כמעט לכל שורה בתורה שבעל פה הרבה הסברים, המון דעות, תיקונים, הגהות ומשמעויות... ופירוש "פשוט" מידי כובל אותך לדעה מסויימת. כובל אותך להבנה אחת ולא לאחרות. כבר "אין לחפש", כי הבנת והכל, לכאורה, מיושב. וזה פספוס גדול.
בקיצור- אם המטרה היא להבין, להבין את המילים, אז ניתן בהחלט ללמוד מכל התלמודים החדשים, אבל אם רוצים ל"למוד", לחפור, להעמיק ולהפוך לחלק מהתורה, צריך לשבור את הראש.
גילוי שכינה לגויים
היו הרבה גויים ששרתה עליהם שכינה- נח לדוגמא, מתושלח לפי חז"ל היה צדיק, בלעם הוא דוגמא מסויימת ועוד...
למה משה מבקש זאת דווקא כאן, זו שאלה מעניינת. אולם נראה שכאן הוגדר הפירוד בין עם ישראל לאומות, על פי חכמים במתן תורה "ירדה שנאה לעם ישראל", כלומר- העמים התחילו לשנאות את עם ישראל. מתן תורה הפריד בינינו לבין הגויים... ואז בא פתאום מתן תורה והיתה מחשבה של להחליף את עם ישראל ומשה מנצל את מעמד הסליחה כדי לקבע את היחס המיוחד לעם ישראל.
היו הרבה גויים ששרתה עליהם שכינה- נח לדוגמא, מתושלח לפי חז"ל היה צדיק, בלעם הוא דוגמא מסויימת ועוד...
למה משה מבקש זאת דווקא כאן, זו שאלה מעניינת. אולם נראה שכאן הוגדר הפירוד בין עם ישראל לאומות, על פי חכמים במתן תורה "ירדה שנאה לעם ישראל", כלומר- העמים התחילו לשנאות את עם ישראל. מתן תורה הפריד בינינו לבין הגויים... ואז בא פתאום מתן תורה והיתה מחשבה של להחליף את עם ישראל ומשה מנצל את מעמד הסליחה כדי לקבע את היחס המיוחד לעם ישראל.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא צניעות - בינו לבינה
מוצרים
